ברלין ומחשבות על המסע הבא שלי
אתמול קפץ לי זיכרון כזה בפייסבוק, של 'איפה הייתי ומה עשיתי בדיוק היום לפני שנה'.
וראיתי את התמונה הזאת שלי בברלין. ומיד שקעתי ברצון עז לשחזר את הרגע ולהיות שם עכשיו.
לא יודעת למה, אבל יצא ככה שנובמבר הפך להיות חודש שבו אני טסה לבד בשנים האחרונות. נובמבר ומאי. אין לי מושג למה, אבל אלה כנראה התקופות שזה מתאים מכל מיני בחינות.
והנה התחיל נובמבר ואין לי נסיעה באופק.
וקלטתי כמה אני רוצה כבר לטוס, וכמה צריכה את הזמן הזה והניתוק הזה והחופש הזה עם עצמי, והיו לי תוכניות שלא יצאו לפועל, ואיכשהו עכשיו אני מרגישה שיש לי ממש מעט זמן להחליט מה אני עושה עם עצמי, כי ככל שיתקדם החודש יהיה קר יותר וכשקר לי מדי אני פחות נהנית, ובכלל, לא כיף לטוס לחופש כשקר מדי. (אוקי לא כולל חופשות סקי, אבל אני לא בקטע של סקי, רחמנא ליצלן, ויסלח לי עופר שאול בנזוגי האהוב שכתבתי את זה עכשיו, ואני הכי מפרגנת לו חופשות סקי. עם אנשים אחרים).
בכל אופן, ברלין האהובה, הביטה אליי מהתמונה של לפני שנה, וחשבתי לעצמי, שאפילו שמאז התמונה ההיא כבר הספקתי לבקר אותה שוב, עדיין, היא כל כך חזקה בלב שלי ואני לא מצליחה לנתק.
שוב פעם ברלין? אני שואלת את עצמי את מה שבערך כל בנאדם אחר שואל כשהוא שומע את זה. מה יש לך מהעיר הזאת? סעי למקום אחר כבר, איפשהו שעדיין לא היית.
ואני לא מצליחה להסביר, כי זה מרגיש חזק יותר ממני. העיר הזאת נתקעה לי בראש בגיל 13, כשראיתי את הסרט 'אני כריסטיאנה פ.' וכבר אז היתה לי תחושה שיש לי חיבור לא מוסבר אליה. אבל לקח לי 24 שנים להגיע אליה בפועל. ומאז, בשלוש שנים האחרונות, הייתי שם 4 פעמים ואני רק מוצאת את עצמי חושבת מתי אני חוזרת.
זה לא קרה לי ככה עם אף עיר, שהרגשתי חיבור כזה לא מוסבר. למעשה, מכל המקומות שהייתי בהם, וגם כאלה שממש אהבתי, המקום היחידי שבוער לי לחזור אליו ברמה הרגשית הוא מיאנמר, (ודווקא שם הייתי רק חצי לבד, אבל מתחשק לי לחזור לשם עם עופר).
אז יש מקומות כאלה, שנכנסים לך ללב ולא משנה מה. כאילו היית שם פעם בגלגול אחר או משהו. ואין לזה באמת הסבר חוץ מזה שפשוט בא לך לחזור לשם ולחוות אותם שוב ושוב. כל פעם, בצורה אחרת.
מחשבות על מסעות
לא יודעת, זה גורם לי לחשוב על המשמעות של לטייל עם עצמי, שזה בעצם יותר מסע מאשר טיול.
אני פחות מחפשת להיות תיירת, לסמן וי על מדינות או לעשות טרקים בנופים מדהימים. אני לא חוקרת יבשות או ערים, ולא כותבת על יעדים אקזוטיים, אני מצלמת ממש מעט, וגם אז התמונות שלי ממש חובבניות, ואפילו ההמלצות שלי לחברים מתמקדות תמיד בכל מיני דברים מחוץ למיינסטרים.
אני פשוט נהנית לקחת את עצמי לבד עם עצמי, לעלות על מטוס, ולנחות במדינה אחרת.
לבלות זמן איכות, מחוץ לשגרת היום, לספוג אווירה ותרבות אחרת, להכיר אנשים חדשים, ולהסתובב ברחובות. ככה, בשביל הכיף, בלי לרוץ מאתר תיירותי אחד למשנהו.
זה יותר מסע מאשר טיול, כי יש פה מעין מסע פנימי כזה, שאני עושה עם עצמי. דרך כזאת שאני עוברת מהרגע שאני עולה על מטוס ומרחפת למדינה אחרת, ועוברות לי בראש אינספור מחשבות ותמונות, ואני מתלבטת עם עצמי בכל מיני שאלות שיצאתי איתן מהארץ, ומגיעה לתשובות, ויש כל כך הרבה עומק בעצירה הזאת שמוציאה אותי מהשגרה, שאני מתמלאת באנרגיות חדשות וחוזרת לכאן תמיד הרבה יותר שלמה ועם דרייב להוציא דברים חדשים לפועל.
והנה הגיע החודש הזה, שתמיד אני יוצאת בו למסע עם עצמי, ואין לי מסע באופק.
ודווקא עכשיו, כשאני בתקופה של שאלות, ויש התלבטויות שאני צריכה לפתור לעצמי, ויש הרבה רעשי רקע שאני צריכה להוריד, דווקא עכשיו, אין לי מסע באופק.
אז אני מנסה להקשיב לעצמי ולעוף על זה, להחליט בלי לחשוב יותר מדי, להשקיט רעשי רקע ולזרום עם זה. מעניין לאן זה יביא אותי הפעם.
-המשך בטוח יבוא-
