כמה יפה את, רונדה

קבעתי עם רונדה פגישה עוד כשהייתי בבית, בישראל. זה קורה לי לפעמים, שאני טסה למקום כלשהו וקובעת דייט עם איזה אתר שממש חשוב לי לבקר בו. אז הפעם קבעתי עם רונדה, ואת הסיפור על הנסיעה אליה, כתבתי קצת כמו שכותבים ביומן אישי. ככה הרגיש לי הכי מתאים, ואני מקווה שזה יצליח להעביר את האווירה של אותו בוקר והטיול שעשיתי לשם, במסגרת הנסיעה לדרום ספרד ומרבייה.

*

הדרך לרונדה עולה במעלה ההרים, היא לא קלה, הדרך, מלאה פיתולי כביש סחרחרים, וגורמת לי להסיט את המבט אל השמיים כל כמה דקות כדי לא לחטוף בחילה או כאב ראש.

המדריך מסביר על האזור והכפרים הלבנים שניבטים אלינו באופק, בין הואדיות. הוא מדבר על גבהים ועל חבל אנדלוסיה והספרדית שלו מתגלגלת בפיו כמו מנגינה. אח"כ הוא מסביר את הכל שוב פעם, רק באנגלית. ואז שוב, בצרפתית. הפעם זה פחות מתנגן ובא לי שיפסיק לדבר ויתן לי לשמוע את השקט הזה, העוצמתי, של ההר.

אני דרוכה מהתרגשות ככל שעולים גבוה יותר, כאילו מרגישה שאני מתקרבת לעיר העתיקה הזאת, שכל כך חיכיתי לראות. חצי שעה לפני שמגיעים הנהג עוצר להפסקת התרעננות. אנחנו חונים בדרך עפר ליד פונדק דרכים מיושן, באמצע ההרים, ובדיוק מתחיל לרדת גשם. קר שם, באמצע ההרים, וכולם ממהרים להיכנס אל הפונדק, כדי לגלות שהוא מלא באנשים ואין הרבה מקומות ישיבה. התור לעמדת הקפה ארוך ומגיע כמעט עד דלת הכניסה, ואני מוותרת מראש וחוזרת לבקבוק המים שלי. לא אוהבת תורים ארוכים.

הזמן נמתח כמו מסטיק, ואני יוצאת החוצה לאוויר הקר, מחכה שהנהג יחזור ויפתח כבר את הדלתות שיחזירו אותי אל החמימות הנעימה שהאוטובוס ספג מהמישור שטוף השמש, לפני שהתחלנו את העלייה.

ממשיכים בנסיעה, המדריך מספר על רונדה העתיקה, ועל רונדה החדשה, ועל דרכי הגישה אל העיר, ואני מחפשת במבט את הצוקים שראיתי בתמונות ואת הגשר הזה, המדהים, שבזכותו הגעתי לכאן. בינתיים אין צוקים ואין גשר, נו טוב, נחכה בסבלנות.

בשלב מסוים אנחנו נכנסים אל העיר עצמה. העיר החדשה, שנראית כמו כל עיירה קטנה, והמדריך מסביר שאין כניסה לאוטובוסים ולכן עלינו לחנות בתחנה המרכזית ומשם להמשיך ברגל. מתחילים ללכת בשיירה, אחרי המדריך, שדואג כל הזמן להרים מטרייה סגורה כדי לסמן לכולנו איפה הוא, ומבקש שנשים לב לדרך כי אנחנו נצטרך לחזור לשם עצמאית אחרי שיהיה לנו זמן חופשי להסתובב. הוא מחלק לנו מפות של העיר ומראה לנו איפה נמצא כל מקום. המעברים בין הספרדית לאנגלית וצרפתית מתחילים להעיק עליי קצת, ואני מרשה לעצמי לגלוש למחשבות ולהוריד קשב.

אנחנו ממשיכים לצעוד לעבר קצה הגינה הציבורית, ושם, במעקה, אני רואה את הצוק הראשון שעליו נמצאת העיר העתיקה. העומק הכל כך מרשים ועוצמתי, והנוף הירוק סביב, משתלבים נהדר עם מזג האוויר האפרורי והקריר. אם כבר מסתורי ואפל - אז עד הסוף.

האזור מתוייר לעייפה, עשרות קבוצות של מטיילים, ומדריכים בשפות שונות, עומדים על המעקה ומתרשמים מהנוף המרהיב הזה. אני עדיין דרוכה, כי אני מחכה לגשר שלי, והוא לא נראה באופק, אז ברור לי שעוד לא ראיתי כלום.

אנחנו עוברים את הכיכר ואת זירת השוורים הממוקמת בעיר החדשה, והמדריך מסביר שנחזור להסתובב שם בסוף הסיור. בספרדית, אנגלית וצרפתית.

במרחק כמה דקות צעידה, והרבה מאוד היתקלויות באנשים, אנחנו מבחינים בו. הגשר המחבר בין העיר העתיקה והחדשה. הוא נגלה אלינו בכל העוצמה, בנוי מעל תהום עמוקה מאוד, ועומד שם יציב, חזק, ומדהים. כמו בתמונות, אבל הרבה יותר. ככל שאנחנו מתקרבים אליו, אני נדהמת יותר ויותר מהעומק של הואדי מתחתיו, וכמו תמיד, מתחילה לחשוב על ההיסטוריה של המקום, ואיך היה לבנות את זה, ואיזה אנשים חיו שם בתקופה הזאת. ככה זה תמיד אצלי כשאני מבקרת במקומות עתיקים, ישר אני מתחילה לחשוב על התקופות העתיקות ולנסות לדמיין איך זה היה לחיות שם בזמנו.

המעבר על הגשר בהחלט מרשים עבורי, ואנחנו נכנסים לעיר העתיקה. כל השאר זה כבר בונוס מבחינתי, כי הנה אני כבר שם, והגעתי. אנחנו צועדים בסמטאות צפופות בין בתי אבן יפים ומגיעים ליקב בוטיק קטן, שם נותנים לנו לטעום את היין המקומי ועוד יינות ספרדיים מעניינים מחבל אנדלוסיה. יין על הבוקר זאת בהחלט חוויה מגניבה.

ביקב מקבלים כוס לטעימה חופשית של יינות מתוך הברזים

הסיור ממשיך בחצרות ובסמטאות, וכל מקום מרגיש כאילו חבוי בו סיפור מרתק או סוד על חיים של מישהו שהתגורר שם מתישהו.

באיזשהו שלב אנחנו מגיעים לכיכר קטנה, שם יושב איש ומנגן בגיטרה מוזיקה ספרדית קלאסית. המנגינה שלו כל כך נעימה לי לאוזן, שאני נעצרת לידו ולא ממשיכה עם כולם, כאילו מהופנטת לצלילים. כמה הוא מיוחד, הרגע הזה.

אחרי כמה דקות אנחנו יוצאים בחזרה אל העיר החדשה לעבר זירת השוורים. ווידאתי מראש שאין שם שוורים כי קשה לי עם הקונספט הזה של קרב מטדורים ולוחמת שוורים. המקום עצמו מרשים, אין ספק. והמדריך מספר ששם התחיל את דרכו המטדור הכי מפורסם וחשוב בספרד, ושבעצם עורכים שם אירוע לוחמה רק פעם בשנה ובשאר הזמן המקום מתפקד כמוזיאון. טיילתי לי לבד במוזיאון הזה, ולא יכולתי שלא להרגיש קצת עצובה על השוורים האלה. התאים הקטנים בהם מחזיקים אותם (שאמנם היו ריקים כשהייתי שם, אבל הרעיון ברור), והמחשבה על החיה האצילית הזאת שמוצגת לראווה בטקס שבו היא מוצאת להורג, היו קשים לי. התנחמתי בעובדה שהם נלחמים בצורה אמיצה ולא מוותרים בקלות.

בגדים מסורתיים של מטדורים במוזיאון של זירת השוורים

משם יצאתי להסתובב קצת במדרחוב ובחנויות. יש הרבה חנויות של מזכרות ברונדה, רובן מציעות את אותם הדברים, אבל פה ושם אפשר למצוא משהו מיוחד. יש גם רחוב של חנויות בוטיק נחמדות, אבל וויתרתי על התענוג, כי העדפתי להסתובב עוד קצת בעיר עצמה, וגם מצאתי את עצמי ברגע האחרון לפני החזרה לאוטובוס, רצה שוב אל הגשר, רק כדי לעבור אותו. כמו להיפרד מהעיר העתיקה והיפה הזאת.

הגעתי מהר אל הגשר ועוד הספקתי לבקש ממישהו שיצלם אותי

זהו, נגמר המסע לרונדה.

אני קונה לעצמי גלידה בדרך לתחנה, ומנסה לעכל ולהכיל את השעות האחרונות. יש משהו בסיור מודרך, בו אתה מוגבל בזמן, שלפעמים מונע ממך לעכל את החוויה של הדברים. וחשבתי לי שאם הייתי שם עם רכב, תלויה רק בעצמי, יכול להיות שהייתי מרגישה שמיציתי יותר טוב את העיר.

מצד שני, אולי זה אומר שאני עוד אחזור אליה מתישהו.

*

ועוד 82 מילים על הנסיעה לרונדה

רונדה ממוקמת בהרים. הדרך אליה מפותלת מאוד, וכדאי מאוד להתכונן לנסיעה פתלתלה ומאתגרת גם בעליות וגם אח"כ בירידות. מי שסובל מסחרחורות או בחילות, מומלץ לקחת בחשבון ולהיערך בהתאם. ואם אתם מגיעים ברכב, שימו לב לנהוג בזהירות.

הנסיעה עצמה אורכת בין שעה וחצי לשעתיים, אם יצאתם ממלגה, ותלוי באיזה דרך תבחרו לנסוע.

אני כאמור הצטרפתי לקבוצה של סיור מודרך, ועשיתי את זה דרך בית מלון על החוף. שאלתי אם הם מוציאים סיורים לרונדה וביצעתי דרכם את הרישום. יש אפשרות גם להזמין סיורים דרך סוכנויות תיירות מקומיות או באינטרנט, למשל באתר הזה, שגם נותן מידע שימושי נוסף על העיר.

*

מה שלא יהיה, אם אתם מגיעים לדרום ספרד, אני מאוד ממליצה להכניס את העיר המיוחדת הזאת בתוכנית הטיול שלכם, זה בהחלט מקום שלא תרצו לפספס.