אמהות מטיילות לבד - עדי מורן קיבא
אל הקיץ אני נכנסת עם אמא חדשה שאני מכירה כבר די הרבה זמן, ותמיד נהנית לעקוב אחרי מגוון הדברים שהיא עושה. לפני כמה חודשים, סיפרה לי שהיא מתכננת לטוס לבד לעיר האהובה עליה, ושהיא מחכה לנסיעה הזאת כבר תקופה ומאוד שמחה להגשים סוף סוף. אלה בדיוק הדברים שאני הכי אוהבת לשמוע בהקשר לבלוג שלי (גם כי היה ברור לי שהיא תגיע להתארח כאן). אז קבלו באהבה גדולה את עדי מורן קיבא.
מי את? (ספרי על עצמך בכמה מילים) אני עדי, בת אוטוטו 40 מבורכת קשב, בת זוג ואמא ל-3 (2 בנות ובן). כותבת בבלוג "מעציםאמא". אחרי מעל 10 שנים בתוך ארגונים בתפקידי ניהול משאבי אנוש ויעוץ ארגוני, לפני 5.5 שנים, יצאתי סוף סוף לעצמאות מלאה (עד אז עשיתי גם וגם), עצרתי את המרוץ ובחרתי להיות אמא נוכחת. אני יועצת שינה מזה 7 שנים ומעל 4 שנים אני מאמנת אישית ועסקית. מלווה נשים סביב נושאי אמצע החיים, האיזון שבין החיים והקריירה, ומימוש הפוטנציאל האישי. ובשביל הגיוון וכדי שלא יהיה משעמם גם מלווה בעלות עסקים דרך המעוף. חוץ מזה? יו"ר הנהגת הוהרים בבית הספר, נציגת ועד בכל מסגרת חינוכית אפשרית...
איפה נסעת לטייל לבד? נסעתי באפריל האחרון לניו יורק לשבוע של נשימה אחרי 3 שנים מהביקור האחרון שלי. זו לא היתה הנסיעה הראשונה שלי לבד ולרוב אני נוסעת לבד רק לשם ובעצם גם בכלל זה תמיד ה-default. כשהייתי ילדה היינו ברילוקשיין מהעבודה של אבא שלי ומאז יש לי איזה עניין לא סגור עם העיר המטריפה הזו. אני יורדת מהמטוס ותחושת רוגע מטורפת נוחתת עלי, כאילו הגעתי הביתה.
מה פתאום נסעת לבד לטייל בחו"ל? (השתגעת או מה?)
הגעתי לנסיעה הספציפית הזו רוויה. מותשת. מהחיים, מהבית, מהעסק. הרגשתי שאני צריכה הפסקה מהחיים, לנשום. ואין מבחינתי מקום טוב יותר לנשום.
לא יכולתי יותר לראות לקוחות, רק רציתי שיבטלו פגישות ואכן באופן קוסמי התבטלו.
הייתי צריכה רגע להיזכר מי אני, להתחבר חזרה למי שהייתי לפני שהחיים קרו. פשוט להיות. לא לחשבן, להיות עם עצמי. זו היתה חוויה כמעט רוחנית (סליחה על השמאלץ).
ביני לבין עצמי אמרתי שאני נוסעת לכתוב, להתנתק. בפועל לא פתחתי את הלפטופ אפילו פעם אחת.
אולי קשור איכשהו גם לאמצע החיים, ממש כמו מה שהמתאמנות שלי מגיעות בעקבותיו.
אה, ועוד דבר, כל הזמן שאלו אותי למה ניו יורק, הבנתי שכדי להתנתק באמת אני צריכה להרגיש רחוקה פיזית ולא להיות זמינה 24/7. הפרש של 7 שעות אחורה ללא ספק עשה את העבודה.
איך הגיבו הקרובים אליך כששמעו על הנסיעה?
בן הזוג מכיר את השיגעון שלי. הוא בעצמו נוסע לא מעט לחו"ל מהעבודה (כן כן, אני יודעת שזה אחרת) ויודע על חבל הטבור שלי עם העיר.
מסביב קיבלתי מלא פידבקים על האומץ, על כך שזה השראה גדולה ושזה אפשרי.
אמא שלי עד היום לא מבינה איך עשיתי את זה.
האם היו לך חששות כלשהם לפני הנסיעה? (ואם היו, איך התגברת עליהם?)
חששות לא. עשיתי הכנה מנטלית טובה וההרצאה שלך היתה חלק ממנה.
האמת שהיה רק חשש משעות הערב, כשהחושך יורד והפחדים מתחילים. ובאופן קוסמי, או שלא, בכל ערב מלבד ערב אחד מתוך ה-6 שהייתי לבד, ואז גם נכנסתי להצגה בברודווי.
החלטתי שבנסיעה הזו אני מאתגרת את עצמי, ישנה באזור אחר מבדרך כלל (בסוהו ולא במרכז העיר ההומה), עושה דברים שאני לרוב לא עושה כמו לא לתכנן למשל (חוץ מנעיצה של כמה דברים קטנים) או מרשה לעצמי להסתובב ברחובות גם אחרי 23:00 בלילה.
החלטתי לא לפחד. הרגשתי בטוחה לגמרי.
ספרי על רגע מאושר אחד שזכור לך במיוחד
ואו. היו מלא. אני חושבת שעצם העובדה שהצלחתי לשמור על קור רוח, שהצלחתי להינות מהלבד, להיות בסנטר שלי. להבדיל בין מה שטוב לי באותו רגע למה שלא טוב לי באותו רגע.
בקיצור, השגת המטרה של הטיול היא הרגע הכי מאושר.
מהם 2 הטיפים הכי חשובים שלך למי שנוסעת לטייל לבד בחו"ל?
לדמיין איך זה הולך להיות. אני חרשתי את האינטסגרם וזיהיתי מקומות שבא לי להיות בהם, אפילו את המסעדות בחרתי וידעתי לקראת מה אני הולכת.
והטיפ השני קשור דווקא לבית. הידיעה שיש מישהו בבית שהילדים "מכוסים" עזר לי מאד להירגע. סיכמנו אני ובן הזוג שבשבוע שאני לא נמצאת הוא נכנס לנעליי ויוצא מוקדם מהעבודה כדי להוציא את הקטן מהגן לשנ"צ. היה לי חשוב שהשגרה שלהם לא תיפגע. כשחזרתי שאלתי אותו איך היה להיות אני והתשובה היתה "ללא ספק מאתגר".
המלצת טיול אחת שלך, לאזור בו טיילת
ואו יש לי מלא... הפעם גיליתי את ויליאמסמברג שבברוקלין. זה תמיד היה נראה לי רחוק. והאזור כל קסום. יכולתי לראות את עצמי גרה שם. שכונתי כזה, אבל בניו יורק. נשבעתי שבפעם הבאה אני ישנה שם.
האם תמשיכי לטוס לבד גם בעתיד?
ברור שכן. בטח אם זה לניו יורק. אני חושבת שאנחנו צריכות לחוות את זה אחת לאיזה זמן. אנחנו כל כך שקועות בלחיות את החיים ולהיות בשביל כולם מסביבנו שהפסקה מהחיים מרעננת וממלאת באנרגיות.
