הפעם הראשונה שלי
אין לי מושג איפה להתחיל.. אני אתחיל מהנסיעה הראשונה שלי לבד.
הפעם הראשונה שנסעתי לבד רחוק לאנשהו רק בשביל לנסוע, היתה בכיתה יא', בחופש הגדול. עליתי על אוטובוס ברחוב אחוזה ברעננה, ונסעתי לתחנה המרכזית בתל-אביב, במטרה לנסוע רחוק אבל לא ידעתי לאן. הרגשתי דחף כזה ללכת אל הלא נודע, לאתגר את עצמי, לחוות משהו אחר.
הגעתי לתחנה המרכזית בתל אביב, ושם נפל הפור על – באר שבע! אחוזת התרגשות ולחץ והתלהבות עליתי על האוטובוס שייקח אותי לבאר שבע, נסיעה ארוכה של איזה שעה וחצי שעתיים, בזמנים של לפני כביש 6 ועם אוטובוסים לא ישירים. ככה עליתי לי לאוטובוס, בהתרגשות שיא, רק כדי לגלות שאין לי מספיק כסף לנסיעה לבאר שבע וירדתי בבושת פנים ובזנב מקופל חזרה לרעננה מיי הום טאון.
אז לא, לא נסעתי לבאר שבע בקיץ ההוא, אבל כנראה שכבר אז התחיל לנבוט בתוכי הצורך והרצון הזה, לנסוע למקומות רחוקים לבד עם עצמי.
גם את הטיול שלי אחרי צבא התחלתי לבד, כשבמהלך התקופה קבעתי עם חברים מהארץ בנקודות מסוימות, ובין לבין טיילתי לבד, ואספתי על-הדרך כל מיני חברים מכל העולם. אבל יש משהו ממש שונה בין לטייל לבד כשאת צעירה חסרת דאגות, לבין לטייל לבד כשאת אמא ויש לך בבית בנזוג וילדים ומשהו יציב ומבוסס שאת משאירה בארץ. יוצא שהאחרון הרבה יותר מאתגר והרבה פחות קורה בפועל אצל הרבה אמהות.
*
הפעם הראשונה שטסתי לבד לחו"ל כאמא היתה חצי בטעות בכלל, כי ממש רציתי לנסוע לחופש והקרובים אליי הרלוונטים לא יכלו להצטרף. כשהרעיון עלה לי בראש מצאתי שאני מתעסקת בו בהתלהבות יותר ויותר, וככל שהוא משך אותי, כך היה לי קשה להודות בזה מול הסביבה. מה זה אומר שאני רוצה לטוס לבד, זה אומר שאני סוציומטית? שאין לי סבלנות לאנשים? מה הקטע שכ"כ בא לי להיות לבד עם עצמי.. מה יחשבו עליי? היו כמה שסיפרתי להם שהייתי אמורה לטוס עם חברה שביטלה ברגע האחרון רק כדי שלא ישאלו יותר מדי שאלות כשיבינו שאני טסה לבדי. הרגשתי צורך להתנצל כל הזמן ולהסביר את המצב ה"חריג".
כך מצאתי את עצמי, באמצע חודש מאי 2011, בדרך לאמסטרדם. לבד.
זה לא היה דומה לשום דבר שעברתי עד אז. באמת. הנסיעה הזאת שינתה לי את החיים. היא היתה מיוחדת, ומדהימה, ומלחיצה, ומצחיקה, מלאה בחיוכים ודמעות ורגשות מעורבים של אושר ושמחה ומצפון, והתמודדתי עם סיטואציות חדשות ומאתגרות, והיכרתי את עצמי מחדש, והקשבתי ללב שלי, והבנתי, שיש הרבה מאוד דברים שיכולים לצאת ממני רק כשאני לבד עם עצמי מחוץ לשגרת החיים המוכרת של הארץ. אני חושבת שרק אחרי שנחתתי חזרה בארץ, הכל התחיל לשקוע ולחלחל ורק בדיעבד הבנתי כמה החוויה הזאת היתה משמעותית עבורי, וכמה נהניתי.
אני ממש זוכרת את הרגע הזה, אז באמסטרדם, שהלכתי לי באחד הבקרים לצד התעלה, במקום שלא היה לי מושג מה הוא (זה גם היה לפני עידן הסמארטפונים אז היה לי כיוון כללי שהוצאתי מחדר האינטרנט במלון מההוטמייל (:D) שלי, והיתה מפה כמובן), ופתאום קלטתי מעין כניסה כזאת לכנסייה מיוחדת והיה שם שלט בחוץ על תערוכת צילום שנראתה לי ממש מעניינת, אז נכנסתי לבדוק וזאת היתה תערוכת הצילומים הבינלאומית הכי חשובה שיש בערך מסתבר, אבל אני גיליתי אותה סתם על הדרך פתאום.. וזה היה מדהים, כי אני זוכרת שיצאתי משם והרהרתי לעצמי, איזה מגניב זה שאני לבד כי לא הייתי צריכה לחשוב יותר מדי או להתלבט ולבדוק מי רוצה להיכנס.. פשוט ראיתי והתלהבתי ונכנסתי.
או את הקטע הזה ביום שמש בצידי התעלה, אחרי שהלכתי הרבה ברגל, נהנית מהאווירה והאנשים והאנרגיות, נהנית מהקולות שמקיפים אותי, ומתיישבת על המדרכה בצד הדרך, בחיוך ענק של הודייה. הודייה לרגע המיוחד הזה שבו אני מאפשרת לעצמי את כל הטוב הזה.
גם את הטלפון מהגננת בצהרי יום שישי אני זוכרת, בדיוק עמדתי להיכנס לבית קפה שמוכרים בו פנקייקים מעולים, והגננת מתקשרת אליי שעדיין לא הגיעו לקחת את נועה. אין לי מושג למה עניתי לה בכלל, כי היה ברור שאני לא יכולה לעזור, אז נשמתי עמוק וניסיתי להסתיר את הלחץ שלי, ואמרתי לה להתקשר לעופר (שייאמר לזכותו שהיה כבר ממש מחוץ לגן באותו רגע). אחרי שנרגעתי מזה, הבנתי שהכל בסדר, ולכל דבר יש פתרון, והבית מסתדר והכל בסדר גם כשאני לא שם.
נסיעה לבד יכולה להיות מאתגרת ומדהימה ומטלטלת, כל זאת ועוד הרבה יותר, ואחרי שחוויתי את זה כמה פעמים, אני יכולה לומר שברגע שהכל מתוכנן טוב ומלווה בדברים שעושים לי טוב על הלב, זה הדבר הכי מושלם שאני יכולה לתת לעצמי מעצמי במתנה.
בקיצור, אם תישארו בסביבה לפוסטים הבאים, אני מניחה שאכתוב על כל הדברים האלה, ואולי אצליח לעזור לעוד כמה אמהות לעשות את הצעד הזה ולתת לעצמן את הזמן המופלא הזה עם עצמן במתנה.
*
