איך מתחתי את הגבול יותר מדי / או - הסיפור על הלונה-פארק הנטוש בברלין

בפעם הראשונה שטסתי לבד לברלין, לקחתי רשימת המלצות מאחותי הקטנה והמהממת, מור, שבד"כ אוהבת את אותם הדברים שאני אוהבת וגם היתה כבר כמה פעמים בעיר, אז ידעתי שיהיה חכם לשבת איתה.

הדבר שהכי תפס אותי, בתור מישהי שמאוד נמשכת לדברים מסתוריים, היה הלונה-פארק הנטוש בספרי-פארק. היא שלחה לי תמונה של גלגל ענק נטוש שבוקע מבעד לעצים של יער שרוף ומשדר אווירה מסתורית ומרתקת, והיה לי ברור לגמרי שאני חייבת להגיע לשם. בד"כ זה לא משהו שיופיע במדריכי הטיולים או בדף ה"טיפים לביקור חובה" בברלין שתמצאו באתרי האינטרנט השונים, אבל היא הגיעה לשם עם כמה חברות שגרות בעיר ושמחתי מאוד שסיפרה לי על המקום.

בקיצור, התמונה הזאת של הגלגל הענק לא יצאה לי מהראש, (מה הקטע שאני תמיד נמשכת לדברים כאלה..) והיה לי ברור שזה הולך להיות חלק מהסיבוב.

כשהגעתי לברלין, בקור של נובמבר, כבר בדרך משדה התעופה אל העיר ראיתי את תחנת הרכבת שאני אמורה להגיע אליה (treptower park) כי זכרתי את השם, הוא נתקע לי בראש מאז שדיברנו על זה בבית, וסימנתי אותה.

חיכיתי ליום ראשון, שהכל סגור, ואמרתי לעצמי שאני פשוט אעשה טיול רגלי כייפי כזה על גדות הנהר ואלך לצלם קצת בלונה פארק הזה. אבל לא ממש היה לי מושג איפה הוא ביחס לתחנה, כי מור הגיעה לשם באוטובוס ואני ברכבת. אבל כמה רחוק זה כבר יכול להיות.. בקטנה.

אז נסעתי לי באותו יום ראשון סגרירי, לחלק הדרומי יותר של העיר, וירדתי בתחנה המדוברת. משום מה היה לי בראש שאני אלך קצת ברגל ואז יתגלה לעיניי הגלגל הענק הזה ואני פשוט אלך לכיוונו עד שאגיע. בפועל – ממש לא! לקח לי זמן להבין איפה אני מבחינת הכיוונים בכלל, ואז קלטתי שמרוב ש"היה לי ברור" שאני אראה את זה מציץ מבעד לעצים, בכלל לא טרחתי לבדוק כיוונים ומרחקים (יופי נירי).

בקיצור, הלכתי קודם לאנדרטה של הסובייטים שנמצאת ממש קרוב, ואח"כ חזרתי לנהר והתחלתי ללכת לי על גדותיו, במטרה להגיע אל הלונה פארק הנטוש, וצעדתי לכיוון שחשבתי שהוא צפון אבל מסתבר שהוא בכלל דרום מזרחית (אליפות הארץ באוריינטציה).

האנדרטה הסובייטית בטרפ טאואר

חורשה מקסימה לצד הנהר

כיוון ההליכה שלי היה נכון, פשוט חשבתי שאני צועדת צפונה בשעה שצעדתי דרומית מזרחית, שזה בהחלט נחמד כי כשכבר חיפשתי איפה אני במפה פשוט הסתכלתי אוטומטית צפונה ולא הצלחתי להבין למה אני לא רואה איפה אני (ואני בצבא הייתי מאסטרית בניווטים, מאסטרית-על, תקשיבו זאת אכזבה אישית קשה העניין הזה).

וככה הלכתי לי, והלכתי לי, ועוד הלכתי, ואין גלגל ענק ולא רכבות שדים או בית מכשפות מסתורי, נאדה. טיילת נחמדה ושקטה של יום ראשון, מדי פעם עוברים אותי זוגות בטיול רומנטי, או איש עם כלב, וכמה ספורטאים שיצאו לריצה, ואני הולכת והולכת ולא מגיעה לשום מקום. באיזשהו שלב נעצרתי וחשבתי לוותר ולחזור אחורה, בעיקר כי ידעתי כמה הליכה מחכה לי בחזרה לתחנה, אבל משהו בי לא הצליח לוותר על הרעיון, ואם כבר הגעתי עד לכאן אני לא חוזרת, אז המשכתי ללכת, בתקווה שבסוף אגיע. זה לקח הרבה זמן, או לפחות בחוויה שלי, אחרי שכל הבוקר הלכתי לכל מיני מקומות והרגליים הציקו לי ממש, זה לקח הרבה זמן, אבל פתאום ראיתי מצד ימין שלי בכיוון היער שלצד הנהר, מעין מתקן כזה של רכבת לונה-פארק עם קרון הפוך כזה והכל מכוסה עלים כמו תפאורה של סרט אימה או משהו כזה? אבל מהמם.

איך שמחתי שמצאתי את זה, לפחות היה שכר למאמץ הפיזי הקשה שלי (טוב בלי דרמה אבל בחיי שהלכתי מלאאא). נכנסתי ליער, בצמוד לגדר שמאחוריה היתה הרכבת הזאת, ולאט לאט נגלו אלי כל מיני מתקנים נטושים אחרים, ביתני מכשפות, פרצופי דמויות ענקיים זרוקים בין עצים סבוכים בתוך ערימות של עלים. עדיין לא מצאתי את הגלגל הענק, אז המשכתי פנימה. פתאום חלפה בי המחשבה שאני אולי קצת חסרת אחריות, שנכנסתי ככה ליער, שאין בו נפש חיה, ומי יודע מה יכול לקרות לי פה בין העצים, ואני גם ככה לבד בברלין אז אף אחד לא יידע שנעלמתי וכו' וכו', נתתי למחשבה הזאת בדיוק דקה ומיהרתי להעיף אותה מהראש שלי כדי לא להיכנס לסרטים ובעיקר מתוך איזושהי אמונה פנימית כזאת וידיעה שהכל טוב ואני סומכת ובטוחה. נו מילא.

ואז, אחרי עוד כמה דקות של הליכה, הוא הגיח מבין העצים, הגלגל הענק הנטוש והיפה הזה, שעוד בארץ קבעתי איתו פגישה, והנה זה קרה, אמנם מבעד לשתי גדרות אבל עדיין, יכולתי לראות מספיק טוב.

גלגל ענק בסבך העצים והיער

מצאתי את עצמי עומדת שם מרותקת, כשהיער סביבי שקט לחלוטין, מצלמת שתיים שלוש תמונות וממשיכה לעמוד מרותקת, תהיתי אם אולי יש איזו דרך להיכנס פנימה או משהו, אבל היה לי ברור שעד כאן ומספיק חייתי על הקצה עם כל הכניסה הזאת אל תוך היער, והתחלתי לאט ללכת עם הגדר עד שיצאתי שוב אל הנהר, ליד עוד בית מכשפות קטן. הרגשתי כאילו חזרתי אל הציוויליזציה או משהו כזה.

מה שהיה יפה בטיול יום ראשון הזה, חוץ מזה שהגעתי למקום שרציתי והצלחתי למצוא אותו על אף שלא ממש ידעתי לאן אני הולכת, היה, שהלכתי כל כך הרבה לבד בסביבה שקטה נורא, מול הנהר, וממש היה לי זמן לעצמי ולמחשבות שלי, בלי הסחות דעת, ושמתי לב שחלק מהזמן פשוט צפיתי בנוף בלי לחשוב על כלום, סוג של חצי מדיטציה אבל בערנות מוחלטת, וזאת היתה תחושה מופלאה.

חזרתי קצת אחרת מההליכה הזאת אני חושבת, אבל בקטע טוב. כי זה גרם לי באמת להעריך זמן בלי מחשבות וגם להבין שאני ממש סומכת על עצמי ועל זה שמה שלא יהיה אני מסתדרת.

*

ואם לצאת עם מסקנות מהחוויה, אז:

לבדוק כיוונים מראש, אבל מראש! (יאללה שלי).

לא לצאת להליכה ארוכה מאוד עם מגפונים, גם אם הם שטוחים.

כשאת סומכת על עצמך, את יכולה לעשות הכל. ממש ככה ועם כל הקלישאה שבעניין.

*

והכי חשוב – לאמיצות שבינכן, מי שטסה לברלין, לא לפספס את הלונה-פארק הנטוש! (הפעם אני יודעת איך לחזור מתחנה קרובה יותר ;)

נושאי הבלוג
פוסטים אחרונים
פוסטים ממש חשובים
ארכיון הבלוג שלי
IMG_20160305_174904
IMG_20140616_124035
IMG_20150827_143115
IMG_20140614_202010
20170515_203125
קצת עליי

הי, אני נירי :)

תמיד אהבתי להיות לבד. לא בקטע של התבודדות אלא בקטע של זמן איכות, מאז שאני אמא, זה קצת יותר מאתגר, אבל אני מקפידה מאוד לאפשר לעצמי זמן איכות לבד, כדי לחשוב בשקט ולחדש אנרגיות. ובגלל שתמיד היתה לי משיכה לנסיעות בעולם, היה לי ברור שברגע שארגיש שזה הזמן המתאים, אני אסע לבד גם לחופש בחו"ל.

מאז שהתחלתי עם זה, לפני 8 שנים בערך, קצת קשה לי להפסיק, והעניין הפך למסורת..

להמשך קריאה

 

No tags yet.

© כל הזכויות שמורות לנירי שאול.