אמהות מטיילות לבד / טל בר
האם המטיילת לבד שלי לחודש נובמבר, הגיעה אליי מרחבי העולם הוירטואלי. זתומרת, נפגשנו פעם או פעמיים בקונטקסט עסקי כלשהו, ואני בכלל לא בטוחה שהיא זוכרת לי את זה, אבל היכרתי אותה באמת רק אח"כ במרחב הפייסבוקי ובעולם הבלוגים.
היא מאלה שתמיד יודעות לתת את התגובה הנכונה בזמן הנכון, ולגרום לי לחייך כשאני קוראת אותה, ובכלל - בשניה שהיא כתבה שגם היא טיילה לבד בחו"ל אחרי שכבר היתה אמא היא קנתה אותי לגמרי.
אז קבלו באהבה, את טל בר.
מי את? (ספרי על עצמך בכמה מילים)
אני יועצת ארגונית ומאמנת לניהול סטרס והפחתת שחיקה, וכותבת את הבלוג "זמן לנשום" באתר סלונה.
בת 46, אמא לנועה (בת 17) ולשירה (בת 14), ובזוגיות פרק ב' עם קובי, שהביא איתו לחיי עוד שלוש בנות (נעם 23, הילה 19 ורוני 17). ביחד ולחוד אנחנו מחלקים את חיינו בין הרצליה לתל אביב.
איפה נסעת לטייל לבד?
טסתי פעמיים לשלושה שבועות בתאילנד. התכנית המקורית הייתה לחזור אחרי 15 שנה לקוסמוי ושם גם נחתתי. לקח לי בדיוק חמש דקות באי כדי להבין ש-15 שנה הפכו את החוף אליו הגעתי מגן עדן למקום שאני לא רוצה להישאר בו. למזלי, פגשתי בטיסה מישראל לתאילנד גבר שסיפר לי על מלון מקסים בקופנגן, וליתר בטחון כתב לי את שם המלון. בהחלטה של רגע סבתי על עקבותיי, לקחתי מעבורת לקופנגן, ושעתיים אחר כך הגעתי למלון שהפך לי לבית לשלושה שבועות בנסיעה הזאת וגם בשנה שאחריה. מהרגע שהגעתי אליו לא רציתי לצאת משם לשום מקום אחר.
מה פתאום נסעת לבד לטייל בחו"ל? (השתגעת או מה?) מגיל 18 ועד 36 הייתי בזוגיות רצופה עם מי שהיה החבר הכי טוב שלי מילדות, לו גם נישאתי והוא הפך לאבי בנותיי. זה אומר שלמעט כמה ימי מעבר בטיול של אחרי הצבא, לא נסעתי לבד לשום מקום – בארץ או בחו"ל. תמיד נסעתי עם חברים או איתו. כחצי שנה אחרי שנפרדנו הוא עבר לגור בפראג, ואני נשארתי בארץ כאם חד הורית לשתי ילדות קטנות – בניגוד לכל תכנית שהייתה לי. עם כל העזרה שקיבלתי מסבים וסבתות, האחריות הייתה לבדית ואינסופית, ובערך כשנה אחרי שזה קרה התחלתי לפנטז על הנסיעה הזאת. היה לי צורך אדיר בזמן לעצמי. ידעתי שאוכל לטוס לתקופה משמעותית רק כשהעניינים בבית יתייצבו, וזה לקח עוד כשנתיים עד שהוצאתי את זה לפועל. מכיוון שאני כל-כך אוהבת את הים, היה לי ברור שכשאטוס – זה יהיה למקום שבו אוכל להיות בים מבוקר ועד ליל. האיים בתאילנד, שבהם שהיתי במשך שבועות ארוכים ומענגים כשהשתחררתי מהצבא ובזמן שהייתי סטודנטית, נראו לי כמקום אידיאלי בשביל זה. ההחלטה לטוס לבד נבעה משני טעמים: הראשון: הצורך שלי בחוויה של חופש מוחלט. לא לעשות חשבון לאף אחד, לעשות מה שבא לי, מתי שבא לי, ועם מי שבא לי. משוחררת מכל אחריות טכנית או רגשית, נטולת מחוייבות, בלי "צריך", בלי "לא נעים", בלי התחשבות בצרכים של אף אחד חוץ מבאלו של עצמי. אחרי שלוש שנות חד הוריות אינטנסיבית, שבמהלכן גם הקמתי עסק עצמאי חדש, זה היה החופש הכי גדול שיכולתי לדמיין. והשני: כל חיי הבוגרים הייתי בזוגיות "צפופה". לא הכרתי את עצמי כאדם מבוגר שאיננו בזוגיות. כל הווייתי הייתה זוגית, והאני שלי התעצב בהתאם. אחרי הפרידה התחלתי מסע פנימי של תגליות בארץ לא מוכרת – ארץ הלבד. זה איפשר לי לעורר בעצמי דברים שנרדמו, להכיר יכולות חדשות ולהכיר את עצמי בסיטואציות חדשות. אך מתבקש היה שאחד הצעדים הבאים יהיה גם הרחבת הגבולות הגיאוגרפיים של הלבד הזה. בשני המימדים האלו הנסיעות האלו הוכיחו את עצמן בגדול.
איך הגיבו הקרובים אליך כששמעו על הנסיעה? חלפו מאז תשע שנים ולמען האמת אני לא זוכרת איך הם הגיבו לרעיון. יתכן שדיברתי עליו במשך כל-כך הרבה זמן, שהיה להם מספיק זמן להתרגל אליו בהדרגה. אני כן זוכרת שלפני הנסיעה הבנות מאד שמחו בשבילי, והכינו לי צידה לדרך: לוח רגשות שאוכל לסמן עליו בכל יום את מצב הרוח שלי, חפצים משמעותיים שלהן שאקח איתי למקרה שאתגעגע, ומחברת שירים שאנחנו אוהבות.
האם היו לך חששות כלשהם לפני הנסיעה? (ואם היו, איך התגברת עליהם?) לפני הנסיעה הראשונה היו לי שני חששות עיקריים שנבעו בעיקר ממשך הנסיעה. הראשון היה קשור לבנות – רציתי שיהיה להן כיף בזמן שלא אהיה כאן, ושלא ישלמו מחיר גדול מדי על החופשה שלי. בעיקר פחדתי שנתגעגע יותר מדי. הן היו אז בנות 9 ו-6, ילדות עצמאיות ושמחות, ויחד עם זאת שלושה שבועות הרגישו לי כמו המון זמן. הסברתי להן מראש מה אני מתכננת, למה זה חשוב לי ומה מתוכנן להן בתקופה הזאת, ולשמחתי קיבלתי מהן מיד את ברכת הדרך. למזלי הסבים והסבתות משני הצדדים, דודים, חברים וכמובן אבי בנותיי התגייסו כולם כדי לתמוך, לטפל בהן ולפנק אותן במהלך השבועות האלו. היה להן כל-כך כיף, שזה היה win-win לכולנו. החשש השני היה קשור אלי – חששתי שיהיה לי מוזר לשבת לבד במסעדות, ללכת למסיבות אם ארצה, ושבאיזשהו שלב הלבד יהפוך לבדידות ויעלה רגשות לא נעימים. כדי להבין אם זה מתאים לי, החלטתי לנסות את הלבד הזה "בקטנה" בארץ לפני הנסיעה: הלכתי לבד להופעה בפסטיבל ג'אז בקיסריה כדי לראות איך זה מרגיש לי, ואח"כ נסעתי לבד לפסטיבל בן שלושה ימים בצפון. בהתחלה זה היה קצת מוזר, אחר כך הכרתי אנשים חדשים וחוויתי את כל טווח הרגשות שבין חופש לבדידות, בין שמחה לעצב ובדידות. המסקנה הגורפת שלי מתוך ההתנסויות האלו הייתה שזו הזדמנות לחוות דברים שלא ניתן לחוות בשום דרך אחרת. נסעתי לתאילנד מצויידת בספרים, לפטופ לכתיבה, עפרונות צבעוניים ופלייליסטים, פתוחה לקבל את כל מה שהטיול הזה יביא איתו. בנסיעה הראשונה, ליתר בטחון, קבעתי מראש עם שירה, חברה טובה שלי שגרה אז בוייטנאם, שתצטרף אלי לסופ"ש כמה ימים אחרי שהגעתי. זו הייתה בשבילנו הזדמנות להיפגש אחרי שנה שלא נפגשנו, ולשחזר ביחד שוב את ימי הנעורים של תקופת טרום הילדים. את יכולה לדמיין לעצמך איזו חגיגה זו הייתה. בנסיעה השנייה כבר לא הזמנתי אף אחד להצטרף אלי בשום שלב. הנסיעה לבד הוכיחה את עצמה בענק.
ספרי על רגע מאושר אחד שזכור לך במיוחד
היו שם כל-כך הרבה רגעים מאושרים. החל מההתפנקות היומיומית (לא דילגתי על אף יום) במסאז' מפנק בזמן השקיעה לקול רחש הגלים, דרך מסיבות פולמון, מפגשים עם אנשים, אוכל משובח וכלה בטיולים הקטנים שעשיתי באזור – לבד ועם מכרים לרגע. האושר הגדול נבע מהעובדה שזה היה הריטריט האולטימטיבי: עשיתי מה שרציתי ברגע שרציתי, וברגע שלא התחשק לי – הפסקתי. אי אפשר לתאר את האושר שנובע מפעולות שנמצאות בהלימה מלאה לחשק. מה שמצחיק היה שאחרי זמן מה התחלתי לפנטז על איך אני מעתיקה לשם את חיי וממשיכה לחיות את החופש הזה. ככל שהמשכתי לחשוב על זה, כך התחילו לעלות לי רעיונות לסדנאות שאעביר שם, ואנשים שאאמן. רגע מאושר במיוחד היה זה שבו הבנתי שהחלום זהה למה שכבר יש לי בארץ.
מהם 2 הטיפים הכי חשובים שלך למי שנוסעת לטייל לבד בחו"ל? הטיפ הראשון - לתכנן חלק מהטיול ולהשאיר את חלקו ליד המקרה, להיות גמישה ולזרום עם חשקים ועם שינויים. אחד היתרונות הגדולים בנסיעה לבד הוא היכולת להיות גמישה ולא להתחשב ברצונות של אף אחד מלבדי. אין הרבה הזדמנויות בחיים שבהן זה קורה, אז חבל לא לנצל את זה. זה נכון גם לגבי הרגשות שעולים: אם תכננתי כיף ובדרך עולים גם רגשות של עצב – לקבל את זה כמו שזה. כחלק מהחוויה, ממי שאני ומהטיול הפנימי. בדיעבד אפשר לראות שזה לא בהכרח רע, ויותר מזה: רגשות חולפים אם לא נאחזים בהם.
הטיפ השני, לאמהות - למצוא סידור טוב לילדים עוד בטרם הנסיעה, להשאיר אותם עם אנשים שאת סומכת עליהם, להשאיר את כל ההנחיות הדרושות ולשחרר. הדבר הגרוע ביותר הוא להיות בגוף בחוץ לארץ כשהמחשבות בארץ. זו הזדמנות לחופש הדדי – שלך מהבית, ושל הבית ממך. פסק זמן שכזה מאפשר לכל אחד מהצדדים ללמוד את עצמו בנסיבות השונות מהשגרה, להסתדר לבד, לגוון, לאגור כוחות וגם להתגעגע – שזה תמיד כיף.
המלצת טיול אחת שלך, לאזור בו טיילת.
Sanctuary - אני זוכרת ששמעתי על הריזורט הזה עוד מהארץ, אבל לא זוכרת ממי. לא ישנתי בו אלא הגעתי אליו כמה פעמים לביקור. השיט בסירה הקטנה בדרך לשם מקסים בפני עצמו, ישראלים כמעט לא מגיעים לשם מה שמבטיח חוויית אנונימיות נעימה, יש בו מסעדה טובה, אפשר לטייל ביער שלידו ולשוטט בריזורט עצמו שחדריו מפוזרים במעלה ההר והשבילים שמחברים ביניהם משגעים. גם החוף שלו, שנמצא מתחת למסעדה, שקט ומקסים. מדי פעם יש שם סדנאות של יוגה, מדיטציה והירגעות מסוגים שונים וניתן להירשם אליהן מראש.
האם תמשיכי לטוס לבד גם בעתיד? בקיץ האחרון רציתי לטוס לבד להופעה של U2 בברלין, ובסוף הצטרפה אלי חברה. היה כיף גדול מסוג אחר. תוך כדי שאני משיבה לך על השאלות עולה בי געגוע גדול לשבועות האלו בתאילנד ולחוויית הטיול לבד. זה בהחלט עושה לי חשק לעשות את זה שוב מידי פעם.
