תובנות על זמן לבד / הסיפור של אורית ממן רדה

את אורית אני מכירה כבר כמה שנים, והתאהבתי בה בערך מהשניה הראשונה. אישה מלאה באנרגיות טובות, שמקרינה כל כך הרבה אור על הסביבה שלה, וכל כך הרבה חוכמה.

בשנים האחרונות אורית מתמודדת עם מחלת הסרטן באומץ, בתעוזה, עם הרבה שאלות והרבה חומר למחשבה. כחלק מהמסע שהיא עוברת, היא לוקחת לעצמה זמן לבד פה ושם, כדי לעכל ולהכיל. בעצם, דרכה, קיבלתי עוד זוית של הסתכלות על הדבר הזה שאני חוקרת בשנים האחרונות - הזמן שלנו לבד עם עצמנו. שמחתי מאוד כשהיא ביקשה לשתף את הסיפור שלה אצלי בבלוג, ואפילו שמדובר בסוג אחר של מסע, זה מרגיש לי לגמרי טבעי לתת מקום לסיפורים מהסוג הזה, שמרגשים אותי ומביאים איתם הרבה השראה.

וזה הסיפור, כפי שכתבה אותו אורית: 3.5 שנים שאני בתוך הדבר הקרוי מחלת הסרטן. בהתחלה בכלל לא אמרתי את שמו אלא באנגלית. גם לא סיפרתי, אבל זה נושא אחר לפוסט אחר. הרגיש לי נכון. ואז לאחר החלמה 1 הוא נקרא הזדמנות לשינוי.. אח"כ בא הפחד שיחזור. ואז הוא חזר. בפעם ה2 הוא נקרא כאפה ואז הייתה התעוררות חזקה יותר על העומקים שניתן להגיע אליהם במסע הריפוי שיצאתי אליו. באותו זמן כבר הכרתי את נירי A. K. A המגניבה והמטיילת לבדה. קינאתי קנאה חיובית כזאת. עד אז לא זזתי מהבית לבד.. היו לי סיבות ( הילדות היו קטנות. לי חסר אז האומץ. לא יצא. עסק עצמאי טובעני. חוסר היכרות עם הצורך הזה, האמיתי, להיות לבד). פחד. מה עושים בכלל כאשר לבד? הרצון להחלים טבעי ולתת לגוף זמן לרפא את עצמו הוציאה אותי מהבית. לא הרחקתי לחו"ל בפעם ההיא, הראשונה לבד, אבל כן נסעתי לשבועיים שלמים הרחק מהבית, לבית הבריאות בתובל. וואו איזה חוויה מעוררת זו הייתה. כמה הייתי זקוקה לזה. להיות לבד. להחזיר לעצמי רגע אותי. בלי כל התפקידים: אמא, בת זוג, עצמאית, תקתקנית, זו שלא נחה. תפקידי היחיד היה להבריא. את הגוף ואת הנשמה. מצד אחד הבנתי שהכרחי להחלמה ניתוק כלשהו אך האמת הייתה שפחדתי מהלבד. שנים שלא הכרתי אותו.. מאז שהתחתנתי וילדות ובית ועבודה וכו'וכו' . מכירים את המם הזה? מי אני, מה אני? אז כזה.

זה לא היה ממש לבד, כי היו עוד מטופלים שם, אבל זו כן הייתה תחילתה של ידידות מופלאה איתי ועם הצורך הזה לרגע להשאיר הכל מאחור ולפנות זמן רקקק לעצמי. דמיינו לעצמיכן: אין אוטומט. אין כלים. אין השכמות או השכבות. אין קניות. אין אירוח. אין שיחות. אין אמאאאאאאא. אין תיווך. יש מלא זמן לעצמי. השכמה מוקדמת. מדיטציה. ארוחות לאורך היום שמגיעות עד אליי. סדנאות וטבע פראי (זריחות, שקיעות, מסלולי טיול, נוף). סוג של חו"ל.

שנה אחריי סרטן 2 הייתה שנה מאתגרת מאוד, מבחינתי הייתי בריאה. חזרתי לסוג של שגרה, כמעט בלי זמן לעצמי, מלא סטרס, כתיבת ספר, פרויקט מימון המון והחיים עצמם אתן יודעות.. שיפוצים בבית, לימודים, ילדות, משפחה, נסיעה משפחתית גדולה לארה"ב. הצורך ללבד עלה שוב. הפעם מצאתי את עצמי בסיני, פעמיים בחודשיים.. אבל לא לגמריי לבד. הייתי לבד לרגעים. הרגעים האלו היו משמעותיים והזכירו לי נשכחות על עצמי. מה אני אוהבת לעשות. מה בא לי לעשות. מה בא לי להרגיש. מה אני רוצה להכניס לחיי היומיום. פתחתי את שנת 2019 בשמחה, רוב העומס היה מאחוריי והעתיד כולו לפניי. תיכננתי להמשיך לשווק את יומן בריאות (הספר שכתבתי בעקבות המסע שלי עם הסרטן כולל יומן מסע עבור הקורא), תיכננתי לצאת להרצאות ועוד ועוד. ואז, סרטן מס' 3. יצא ככה שסרטן הוא הכרטיס יציאה שלי ללבד. יצאתי למשימה חדשה. לנתק את כל הרווחים שיש לי מהסרטן ולהנות מהם ללא שום סרטן. שוב יצאתי לדרך, הפעם נסעתי לסדנא בקיבוץ הרדוף, הקימו שם מרכז טיפולי מדהים לפוגשות סרטן. גם הפעם לא הייתי לבד.. אבל כן הייתה התכנסות פנימה וכן התעוררה החלטה להגיע פעם בחודש לכמה ימים, לבד, לא במסגרת סדנא, ולהנות ממה שהרדוף מציעה. אויר צלול. יצירה. ביטוי. שיחה עם פסיכולוגית רוחנית בגישת האנתרופוסופיה, עבודה בגן הבית האורגני. 3 ארוחות ביום משגעות ובריאות שנעשות באהבה ע"י הצוות. חשתי שם כמו בבית..

חזרתי לביתי שלי אך הרגשתי שלא הספיק לי.. רציתי עוד לצלול פנימה לתוכי.לנקות רעש, של רעיונות ומחשבות, עוד להכיר ואולי להבין מה הסרטן מבקש ממני, למה הוא ממשיך לחזור, מה הבנתי ולא יישמתי. במהלך המסע נזרקה לאוויר המילה ויפאסנה. הרעיון הזה היה תמוה וכל כך לא מזמין בעיניי. 10 ימים של שקט מוחלט ותרגול מדיטציות. החלטתי שאין לי מה להפסיד. הרגשתי שעליי לפחות לנסות. תוך כמה ימים מצאתי עצמי בדגניה. אחת המתנות האדירות שיכולתי לתת לעצמי. לא אומרים על ויפאסנה שזה מהנה אבל וואו. שעות של תרגול מדיטציית ויפאסנה. שעות של לבד. שעות של שקט. חזרתי אחרת הביתה. קיבלתי כלי לחיים.

להרדוף לא חזרתי כמו שרציתי, הייתי חייבת להיות קרובה לבית, בדיקות, טיפולים, כאבים שמנעו ממני לשבת, ללכת, לנהוג. תוך כדי החודשים האלה נזכרתי בהבטחה שלי לעצמי והחלטתי לקיימה. זו גם הייתה תקופה שנאלצתי לקחת החלטה טיפולית לכאן או לכאן. הייתי חייבת שקט. הייתי חייבת לשוחח עם כל הקולות והפחדים. הייתי חייבת לדבר עם הפסיכולוגית מהרדוף. הייתי חייבת לנוח ולאכול אוכל מזין וטוב. אז הלכתי. ואז במקביל, בלי קשר לתוכנית העל שלי ( שקט ולבד) קרה משהו שאילץ אותי להיות נוכחת בו. משהו שחשבתי שאטפל בו לאחר השהייה בהרדוף. חודשיים לפני עלה לי רעיון. להפיק קליפ עם אחיותיי ממשפחת הסרטן. הרעיון לא קודם כי סבלתי מכאבים..בקושי ללכת יכולתי, אז לרקוד? באותה תקופה בחרתי בטיפול אימונותרפי שלא הטיב עימי בלשון המעטה. ידעתי שאני מפסיקה אותו עד שאחליט שוב מה עושה. בזמן הזה, בערך חודש, מצאתי מזור לכאבים, מייד ניצלתי את ההזדמנות להגשים את הקליפ כמו שחלמתי. נקבע יום הצילום לשבוע שאחריי הרדוף. שיחת טלפון אחת, ביום שהגעתי להרדוף שינתה את יום הצילום וכמובן שעליי היה להגיב. הגעתי להרדוף ביום ראשון. הצילום הוקדם ליום שישי באותו השבוע. בשלב הזה היו כ-10 רקדנים, עדיין לא היו כיבוד ומאפרות. "איזה שקט ואיזה התכנסות ואיזה התנתקות"? חשבתי לעצמי. מיד העליתי פוסט בפייס שמבקש כיבוד, מאפרות, ולהשלים את מכסת הרקדנים ל-30. כמובן ששינוי היום לא התאים לכל מי שרצה להשתתף בקליפ. עוד באותו היום התגייסו 2 מאפרות ומעצבת שיער. הצטרפו רקדניות ורקדנים מכל הארץ. ביקשתי עזרה מאחת המשתתפות שתהיה אחראית על הרקדנים, והכל היה הרמוני ונטול סטרס. יש! עכשיו אפשר להתפנות להתכנסות, למנוחה, לאי עשייה, לטיפול. וכך קרה. נפגשתי עם הפסיכולוגית 3 ימים ברצף. הספקתי לעבוד בוקר אחד קצת בגן הבית. קיימתי את הליכות הבוקר שלי. אכלתי בנחת. התמלאתי אויר צלול ואופטימיות. המשימה הושלמה בהצלחה. הקליפ צולם ביום שישי כמתוכנן. היה מושלם פלוס.

כמה שעות של מאמץ בשישי גררו 3 ימי כאבים ומנוחה מאולצת. שבוע אחרי, התחלתי טיפול שחששתי ממנו רבות. אני זוקפת את התחלת הטיפול לשהייה בהרדוף. יכולתי לתת מקום לחדש. לאמונות חדשות שישרתו אותי הלאה. יכולתי לפרק בעדינות את הפחדים. יכולתי להתאבל על מה שהיה ומה שלא הצליח כמו שתיכננתי. התחלתי את הטיפול שבוע אחריי. בביטחון. בשלווה ובידיעה שרק טוב מונח לפניי( שוב ותמיד, יש לומר). חזרתי להרדוף חודש אחריי תוך כדי הטיפולים וכבר נעוצה ביומן הפעם הבאה בחודש הקרוב. אין לי מילים לתאר כמה העצירה הזו בטירוף הזה שנקרא החיים שלי, חשובה, שלא לומר הכרחית. כמה תובנות על המפגש הזה עם עצמי. אני מקיימת הבטחות שלי לעצמי.

אני חייבת להיות לבד לכמה ימים. בלי קשר לסרטן, להיפך. בכדי להיות בריאה עליי להמשיך את המסורת הזו. אני בהכרת תודה ענקית על היכולת לעשות את זה. אלוהים עדי שזה מאתגר כל פעם מחדש את הבית. איינשטיין אמר שזה טירוף לעשות את אותו הדבר ולצפות לתוצאה שונה. סופסוף מאמינה לו ומפנימה. איזון - אני טוטאלית. בבית. בעבודה. בכנות. בחופש. אמשיך לקחת את החופש הזה עד שארגיש שמאפשרת את החופש הזה גם בלי לצאת לכמה ימים. אלו הם חיי. חיי מחלימה. אני לומדת איך לשמור על עצמי. לפעול אחרת מהאוטומט. האוטומט הוא לעשות. להיות בתנועה. לשכוח את הצרכים שלי( תזונה. נחת. שינה). המסע הזה לא שלי בלבד. אני חלק משבט נשים, גיליתי שזה הכרחי עבורי להיות בקשר עם אחיות שלי ממשפחת הסרטן, עם חברות מהבית וכמובן עם משפחה מכל הצדדים. כמובן יש את "תומכי הלחימה" בצורת מטפלים שונים. קראתי השבוע שיש לתת הכרה ממסדית למטפלים הקרובים לפוגשי מחלות שונות. הכרה בקושי, במאמץ, בשינוי הענק. מסכימה מאוד ויודעת שזה משהו שחשוב להעלות למודעות. אני מודה להם, לכולם, על הכח ועל הרוח הטובה והכי על האמונה.